השבוע, כשיצאתי לריצת בוקר במדבר והשמש הפציעה בין העננים וזרקה כמה קרניים מאירות על הדיונה הלבנה לידי, החלטתי לעצור לרגע. נשכבתי על החול הדק והבוהק, הסתכלתי לשמיים והרהרתי : אלו החיים שלי והם קורים עכשיו! בזמן המשבר, בתוך חוסר הודאות, על אף הקשיים. החיים שלי לא יתחילו כשהקורונה תיעלם, כשהממשלה תתחלף, כשהעסקים יחזרו לעבוד כמו פעם ואפילו לא כשהילדים יגדלו.
החיים שלי הם כאן ועכשיו! כי זמן שחלף לא יחזור יותר וזמן שיבוא אין לדעת מה יביא איתו. זה מה שיש לי כרגע ועם זה אני אעשה את ההכי טוב שלי.
הימים האחרונים היו מלאים במחשבות על הצורך לעוף מפה! הכובד הזה באוויר גרם לי לרצות להיות במקום אחר, לנסוע רחוק… "לברוח" אבל באותה נשימה גם הבנתי שאין לאן ללכת עכשיו!!!
ובטח ובטח שאין לאן לברוח !!!
נשאר רק ללכת פנימה וממילא הכל הרי קורה בפנים.
אפילו ההרגשה הזו כשאנחנו על איזה חוף אקזוטי, הרחק מכאן,
היא בסופו של דבר הרגשה שנוצרת בתוכנו.
אז , עצמתי עיניים ודמיינתי את אותה הרגשה שיכולה הייתה להיות לי אם הייתי עכשיו על החוף הזה, הרחק מכאן.
ומה אני אגיד לכם, זה עבד!! נסעתי רחוק, עפתי מכאן , התמלאתי באנרגיות חדשות. בלי להחתים דרכון, בלי לעשות בדיקת קורונה, בלי לשרוף שעות בתוך מטוס ואפילו בלי לשלם כסף.
פשוט הלכתי פנימה והגעתי בדיוק למקום אליו רציתי להגיע: להרגשה הזו!
אז נכון שזה היה קצר אבל מה מונע בעדי לעשות את זה שוב ושוב ושוב ואפילו לנצח…
הרי נאמר שאם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, אבל מי אמר שזה חייב להיות הרחק מכאן?!